יום שני, 2 בינואר 2012

בגובה הדלת

הפכתי לאבא לאחר תשע חודשי הריון ושעה של ניתוח קיסרי. הפכתי לאבא בערב ראש השנה של שנת 1996. הפכתי לאבא כבר במבט הראשון. שי נולד במשקל 4,360 ק"ג וכולם הסכימו שהוא התינוק הכי יפה בעולם. החזקתי אותו צמוד אלי, מחבק אותו בשני ידי ולחשתי לו באוזן השומעת בפעם הראשונה את אבא עד כמה אוהב אותו. הבטחתי לו שתמיד אהיה לצידו ושאוהב אותו ללא סייג ובכל עוצמתו הרגש שיש לי. עד היום אני תוהה כאשר אני מביט בילד/נער המיוחד הזה האם המילים הראשונות שהוא שמע השפיעו עליו.






שי שלי, בני הבכור, עוד מעט תהיה בגובה הדלת ואחר כך כבר תצטרך להתכופף בכדי להיכנס הביתה. העיניים שלך תמיד נוצצות ואתה מבקש תשובה לכל שאלה. פעם היינו מאוד קרובים והיום יש לך המון עיסוקים וחברים ואתה מרבה לצאת ולבוא מדלת הבית שעוד מעט תהיה קטנה למידותיך.


אתה כבר בן שלוש עשר פלוס ובקרוב תהיה בתיכון. גבר קטן, חכם ואמיץ. מתבונן בך מטיס F-15, רודף אחרי מיגים מהירים ומדמיין כיצד אתה מציל את המולדת פעם אחר פעם. אני ניזכר שהייתי מהרהר בך עוד שהיית עובר, מנסה לדמיין איך תראה ואיך אטפל ואגדל אותך. אהבתי אותך מאוד ונקשרתי אילך עוד לפני שנולדת ושזה קרה בצורה מיוחדת במינה אהבתי אילך רק הלכה וגברה. כשיצאת לאוויר העולם לא בכית מיד, התבוננת סביב ונראית מופתע. האחות הראשית עטפה אותך במגבת גדולה ולבנה ורק הראש הבלונדיני שלך בצבץ מתוכה. אותה אחות הייתה כנראה אישה רגישה כי הבחינה בי והבינה שכל מה שאני רוצה באותו רגע זה להחזיק אותך. האחות חייכה אלי ומסרה את 'החבילה' היקרה והבוכייה לידי שהושטו קדימה במרץ בבטחה. המפגש הראשון אתך נחרט בליבי וגם כיום אני מצליח להתרגש מחדש כשהזיכרון מאותו רגע עולה וגואה בי.


להרגיש אותך, להריח אותך ולהתמקד בעיניים הכחולות ירוקות והנוצצות שלך שמאז ועד היום יש להם כוח ועוצמה. להתחיל לקלוט את התחושות והסימנים המיוחדים שילוו אותי מאותו היום שחיבקתי אותך לראשונה ואימצתי את התינוק שאך נולד לליבי שמעתה ואילך שיקשרו ויחברו אותך אלי בצורה אינטואיטיבית וייחודית.


יש בנו באבות לבנים בכורים סוג מסוים של אינסטינקט קדמוני שאומר ומשדר לנו תחושות חדשות בנוגע למעמדנו ותפקדנו בחיים שמאותו הרגע שבו אנו הופכים להורים ומופקד בידינו ובאחריותנו ייצור אנושי חדש, להתחיל ולהתייחס לחיים קצת אחרת ולהפוך לאדם אוהב ודואג. בפעם השנייה שקיבלתי אותך לידי היה כבר צהריים והיית נקי ומצוחצח לבוש במין פיג'מת תינוקות לבנה ועטוף בחיתול כותנה גדול. החלפנו מבטים... העיניים שלי היו לחות ושטופי בדמעות של אושר ושלך צחים וטהורים. ואז נשאתי בשקט, לאוזנך בלבד, נאום קצר ומרגש שכתבתי מספר שבועות לפני שנולדת. שיא הנאום היה ההבטחה שלי אליך בני שתמיד אהיה לצידך ולא משנה מה יקרה לנו, לשנינו בחיים - תמיד, אבל תמיד אהיה שם בשבילך ולמענך ובנוסף הוספתי שגם ארצה להיות חבר טוב לא פחות מאבא טוב.


עברו וחלפו להם ימים רבים ואני חושב שעברנו המון חוויות משותפות ביחד, כאלה שנוצרו במיוחד לאבות ובנים. טיפחנו ביחד תחביבים ונושאים משותפים ובילינו ביחד שעות וימים, חודשים ושנים בשמחה ובנחת. ואז פתאום מגיע יום שאתה מבין שהתינוק הפך לילד והילד לנער ולגבר צעיר, ופתאום תפקידך כאב הופך לתפקיד של הורה ובמקום להחליף חיתול אתה מתחיל לגהץ את בגדי הצופים. אני לא מרגיש שהזדקנתי ואני מרגיש צעיר כמו ביום שנולדת ולכן קל לי להבחין בשינויים שאתה עובר ובדרך שאתה מתבגר ולאהוב אותך יותר.


שלך, אבא רוני



שי שלי, אני מבטיח להיות לצידך ולא משנה מה יקרה לנו